המרגלים התנו עם רחב שתשים חוט השני בחלון, ושלא יצאו בני משפחתה מביתה, ואם לא יעשו כן, הם "נקיים" משבועתם.
הק' המפרשים שלפני זה כבר נשבעו לה בלי תנאי ואיך יוכלו עכשיו להתנות? ותי' שהיה נדרי אונסין בשעת מעשה שהיו בסכנה.
ענין זה הובא בשלחן ערוך יורה דעה רלב יד. שם הק' רמ"א ממעשה של צדקיהו שנשבע לנבוכדנצר שלא יגלה שראהו אוכל ארנבת חיה,(נדרים סה.) ובסוף התיר שבועתו וגלה הדבר -"וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ וכו'" (דברי הימים ב לו). למה הוצרך התרה, הרי בודאי היה נדר אונס. ותי' שהיתר זה שהנדר אינו חל לא נאמר במקום חילול השם.
באגרת הרי"ף בסוף מסכת נדרים כת' שבימי הגאונים הפסיקו ללמוד נדרים בישיבות שלא ידעו ההמון ההיתירים בענין ויבואו לידי זלזול בנדרים, וכעין הא דאיתא בדף כג שנמנע מלדרוש דין מסויים שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. והפסיקו להתיר נדרים כלל חוץ מצרכי מצוה וארבעה נדרים.
בתוס' נדרים דף ז דף כ ועוד כת' ש"לשון נדרים משונה". הגרשז"א במנחת שלמה דף קנ תלה ד"ז בדברי הרי"ף הנ"ל וכת' בשו"ת ריב"ש שצד ורדב"ז ד לג שבאותה תקופה הפסיקו לומר כל נדרי.
אז מה נשתנה היום שחזרנו להתיר נדרים ולומר כל נדרי?
הגרשז"א שם מביא שהרמב"ם החזיר הדבר ליושנה, ונימוקו שבירידת הדורות אנשים נכשלים בנדרים ואדרבה צריך לפרסם דיני התרה.
שמא תאמר, הרי היום אין רגילים לנדור? צריך לזכור שהאומר אלמוד פרק זה או שום קבלה אחרת, נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. וה"ה מי שעושה הנהגה טובה. יחוה דעת ו נב דן במי שרצה להפסיק ללמוד דף היומי אם צריך התרה.
הגרשז"א ח"ב תשובה צא מלמד זכות שכיון שמוסרים מודעה בערב ראש השנה, אף שאם נדר ממש יש לחוש שנחשב ביטול מודעה, עכ"פ בההנהגה טובה שעשה בלי לשון נדר יש לסמוך על המודעה.
נשוב לענין חוט השני.
ביקור המרגלים עשה רושם אצל רחב, ועכשיו הם פונים ללכת. יש תמיד נסיון מיוחד אחרי כל התעוררות, לשמור עליה שלא תפיג אחרי זמן.
חינוך תפ"ט, ר' שוואב במעין בית השועבה כת' שמצות עלייה לרגל אינה מסתיימת בסוף החג; הענין להמשיך ולהבא ההשפעות הביתה. בזה ביאר "והשב ישראל לנויהם". ופסוק "מה יפו פעמיך בנעלים" - הרי בעת הביקור בבהמ"ק אסור לנעול נעליים? - אלא הכוונה לעת שנוסעים הביתה.
זה ביאור השיטה ששלוחי מצוה אינן ניזוקין בחזרתן.
וה"ה בכל כה"ג. אחרי שבת לומר "והוא רחום" במתינות. וה"ה ביחס רבי-תלמיד, שצריך לאחוז בה שלא יאבד. הרי כל ישראל למדו תורה ממשה אבל רק יהושע לא ימוש מתוך האהל. יש לכל או"א בצאתו מהישיבה לאחוז בהנהגה של רבו כדי להמשיך הענין של תלמיד. ע' תפארת שמואל ביצה פרק ב' אוסר להחמיר יותר מרבו.
שלשמור על התעוררות צריך לעשות מעשה. כמו שביאר הגר"ח שמולביץ מה ששם פלטי בן ליש חרב.
פי' רמב"ן עה"כ אם תעירו ואם תעוררו את האהבה - עד שתחפץ.
(דלא כה"סגולות" שעושים היום, שבהם כוונתם להיפך - שבלי שום התעוררות או מעשה טובה כלשהו רוצים להביא ברכה אל בתיהם. ה"רויטע בענדל - עי' תוספתא שבת פ"ז שאוסר משום דרכי אמורי)
וזה היה ענין חוט השני. כשיצאו המרגלים רצו לקבוע ההתעוררות - עד שתחפץ - בדבר מהותי.
הק' המפרשים שלפני זה כבר נשבעו לה בלי תנאי ואיך יוכלו עכשיו להתנות? ותי' שהיה נדרי אונסין בשעת מעשה שהיו בסכנה.
ענין זה הובא בשלחן ערוך יורה דעה רלב יד. שם הק' רמ"א ממעשה של צדקיהו שנשבע לנבוכדנצר שלא יגלה שראהו אוכל ארנבת חיה,(נדרים סה.) ובסוף התיר שבועתו וגלה הדבר -"וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ וכו'" (דברי הימים ב לו). למה הוצרך התרה, הרי בודאי היה נדר אונס. ותי' שהיתר זה שהנדר אינו חל לא נאמר במקום חילול השם.
באגרת הרי"ף בסוף מסכת נדרים כת' שבימי הגאונים הפסיקו ללמוד נדרים בישיבות שלא ידעו ההמון ההיתירים בענין ויבואו לידי זלזול בנדרים, וכעין הא דאיתא בדף כג שנמנע מלדרוש דין מסויים שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. והפסיקו להתיר נדרים כלל חוץ מצרכי מצוה וארבעה נדרים.
בתוס' נדרים דף ז דף כ ועוד כת' ש"לשון נדרים משונה". הגרשז"א במנחת שלמה דף קנ תלה ד"ז בדברי הרי"ף הנ"ל וכת' בשו"ת ריב"ש שצד ורדב"ז ד לג שבאותה תקופה הפסיקו לומר כל נדרי.
אז מה נשתנה היום שחזרנו להתיר נדרים ולומר כל נדרי?
הגרשז"א שם מביא שהרמב"ם החזיר הדבר ליושנה, ונימוקו שבירידת הדורות אנשים נכשלים בנדרים ואדרבה צריך לפרסם דיני התרה.
שמא תאמר, הרי היום אין רגילים לנדור? צריך לזכור שהאומר אלמוד פרק זה או שום קבלה אחרת, נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. וה"ה מי שעושה הנהגה טובה. יחוה דעת ו נב דן במי שרצה להפסיק ללמוד דף היומי אם צריך התרה.
הגרשז"א ח"ב תשובה צא מלמד זכות שכיון שמוסרים מודעה בערב ראש השנה, אף שאם נדר ממש יש לחוש שנחשב ביטול מודעה, עכ"פ בההנהגה טובה שעשה בלי לשון נדר יש לסמוך על המודעה.
נשוב לענין חוט השני.
ביקור המרגלים עשה רושם אצל רחב, ועכשיו הם פונים ללכת. יש תמיד נסיון מיוחד אחרי כל התעוררות, לשמור עליה שלא תפיג אחרי זמן.
חינוך תפ"ט, ר' שוואב במעין בית השועבה כת' שמצות עלייה לרגל אינה מסתיימת בסוף החג; הענין להמשיך ולהבא ההשפעות הביתה. בזה ביאר "והשב ישראל לנויהם". ופסוק "מה יפו פעמיך בנעלים" - הרי בעת הביקור בבהמ"ק אסור לנעול נעליים? - אלא הכוונה לעת שנוסעים הביתה.
זה ביאור השיטה ששלוחי מצוה אינן ניזוקין בחזרתן.
וה"ה בכל כה"ג. אחרי שבת לומר "והוא רחום" במתינות. וה"ה ביחס רבי-תלמיד, שצריך לאחוז בה שלא יאבד. הרי כל ישראל למדו תורה ממשה אבל רק יהושע לא ימוש מתוך האהל. יש לכל או"א בצאתו מהישיבה לאחוז בהנהגה של רבו כדי להמשיך הענין של תלמיד. ע' תפארת שמואל ביצה פרק ב' אוסר להחמיר יותר מרבו.
שלשמור על התעוררות צריך לעשות מעשה. כמו שביאר הגר"ח שמולביץ מה ששם פלטי בן ליש חרב.
פי' רמב"ן עה"כ אם תעירו ואם תעוררו את האהבה - עד שתחפץ.
(דלא כה"סגולות" שעושים היום, שבהם כוונתם להיפך - שבלי שום התעוררות או מעשה טובה כלשהו רוצים להביא ברכה אל בתיהם. ה"רויטע בענדל - עי' תוספתא שבת פ"ז שאוסר משום דרכי אמורי)
וזה היה ענין חוט השני. כשיצאו המרגלים רצו לקבוע ההתעוררות - עד שתחפץ - בדבר מהותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה