עג-ב ויהי מקצה שלשת ימים.
קודם כל צריכים לברר מתי זה היה.
רש"י ריש פ"ב כת' "ע"כ אני צ"ל שבתוך ימי אבל משה שלחם (-המרגלים)" שהרי המרגלים ישבו שם ג' ימים, וישכם יהושע הרי ד' וילינו שם הרי ה'. אף שכבר כתיב א-יא "בעוד שלשת ימים" צ"ל אין מוקדם ומאוחר.
ר' יוסף ענגיל בספר בית האוצר מסתפק האם אמרי' אין מוקדם ומאוחר בתורה בתנ"ך.
מרש"י הנ"ל מוכח שאמרי' כן בתנ"ך. וכן מצינו בירמיה כמה פעמים, למשל פרקים מא-מד, מעשה גדליה בן אחיקם, היו אחר החורבן שנכתב בפרק מה. גם עי' פסחים קיז. "כלו תפלות דוד בן ישי" (תהלים עב) ואמרי' אל תקרי כלו אלא כל אלו, וכת' מהרש"א שדרש כן כיון שעומדים באמצע תהילים ודוחק לומר בזה אין מוקדם ומאוחר, נר' כוונתו בזה דוקא ודוק אבל בעלמא בתנ"ך שייך אמו"מ. גם משאר ספר תהלים מוכח כן שהרי המאורעות אינם כסדרם. בברחו מפני אבשלום בפרק ג' ובמערה תפילה (בברחו משאול) בפרק קמ"ב וכהנה רבות.
משא"כ הגר"א מיישב כאן ששייך שיצאו המרגלים אחרי סוף אבל משה.
---
"התקדשו" פרש"י הזדמנו. במצודות מסביר שמדובר בהכנה רוחנית. ובאמת כל ענין רוחני צריך הכנה. בפרשת יתרו יט-? "והתקדשתם היום ומחר", כת' האוהחה"ק "קדושה לא תקדים אלא למזמין אותה... ומאמרם בזוהר באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא". וכ"כ הנצי"ב שם.
לכן אנו מכינים לשבת וגם מוסיפים עליו. וכן ענין הכנה לתפילה.
בכגון דא נעיין בעניין הכנת החתן ליום לופתו, מה שקורין אופרוף.
מעיקרא הו"א שאופרוף צריך להיות השבת שלפני החתונה, ואם עושים אופרוף לפני כן אי"ז ענין אופרוף אלא שמחה בעלמא. אבל מג"א סי' רפ"ב וביה"ל בהל' קרה"ת בענין החיובים בעלייה, כת' רק "השבת שמזמרין החתן" ולא כת' שצ"ל דוקא מיד לפני החתונה.
ר' גדליה שור היה אומר: "אופ-רוף" - קורין לחתן "לעלות" - ברוחניות. הוא הדבר אשר דיברנו, כל ענין רוחני צריך הכנה קודם.
"התקדשו" - הנה פירוש המלה קדושה צריך הסבר. מצינו שקדוש פירושו מובדל. קדושים תהיו - פרושים תהיו. אשר קדשנו במצותיו וצונו - כת' התוספות ברכה, שקדשנו היינו שהבדילנו מן הגויים. והסביר בזה הטעים שאין מברכים על מצוות בין אדם לחבירו, שזה שייך גם בגוים ואינו דבר שמראה אשר קדשנו.
מאידך מצינו קדושה שפירושו חיבור. הרי את מקודשת לי.
הוא הדין מילת "דעת". מצד א' - חיבור. "וידע אדם את קין". מצד שני - הבדל. "אם אין דעת הבדלה מנין."
הענין הוא, שחיבור אמיתי לדבר שייך רק עם הבדלה מדברים אחרים. למשל אם יאמר אדם שהוא אוהב את אשתו אבל הוא גם אוהב באותו מדה כל ישראל, אי"ז נקרא אהבה כלפי אשתו כלל. אהבתו לאשתו הוא אהבה מיוחדת של"ש לאחרים.
בקידושין ב: כתוב שלשון "קידושין" הוא "דאסרה אכ"ע כהקדש" - הבדלה. ותוס' שם כת' שפשוטו - "מיוחדת ומזומנת לו" - חיבור. ויובן ע"פ הנ"ל.
ואחרי שנשתדכו החתן והכלה הרי הקשר אמיץ וההבדל לאחרים מוחלט.
ר' פאם זצ"ל היה אומר שלפני שנתארסו אין לו לאדם להתפלל על שידוך מסויים רק להתפלל שימצא זיווגו. משא"כ אחרי האירוסין אין לו להתחשב אלא עם הכלה ויתפלל שזיווגו עמה יעלה יפה.
גם הלכה למעשה נקבע ע"ז. בענין אדם אשר מותר לבא בקהל רק בשעת הדחק, ושאלו הניחא החתן, אבל מצד האשה אי"ז דחק שתתחתן דוקא עמו. והשיב הסטייפלער שאם עוד לא התארס אה"נ אין לשום אשה דחק להתחתן עמו. אבל אם כבר נתארסו אז נחשב שעת הדחק גם להכלה.
"שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן" - היכן מצינו ששימח ה' את אדם הראשון? אלא הענין הוא שהקב"ה נתן לו לחזור על כל בהמה חיה ועוף ולא מצא עזר כנגדו, כדי שלבסוף יבין שאין אלא אחת שראויה לו, ולא יחשוב שיש אחרת יותר הגונה לו. השמחה הזו, הידיעה שהחתן והכלה ראויים זל"ז למעט כל האחרים, היא השמחה שמברכים להחתן והכלה בברכת שמח תשמח.
ויש שתי ברכות אודות יצירת האדם, יוצר האדם ואשר יצר את האדם, ופרש"י בכתובות א' כנגד יצירת דו פרצופים וא' כנגד היצירה הסופית, איש ואשה נפרדים. וקשה למה מברכים על יצירת דו פרצופים אשר היתה רק זמנית ולא נתקיימה, היה לנו לברך רק על היצירה הקיימת. התשובה הוא שרושם היצירה המקורי קיימת לעד, ואדרבה דוקא רוצים לברך החתן וכלה שיהיו כעין אדם וחוה דמעיקרא, שאז היתה ברור בהחלט שראויים זל"ז.
התקדשו. באמת כל העולם הזה הוא הכנה, יש מכינים גשמיות ויש מכינים ברוחניות, כולם מכינים.
יש ניגון ידוע "עולם הבא איז א גוטע זאך" כו'. ר' יעקב קמנצקי הסביר: הגר"א נפטר לפני שמחת תורה, ולא היו תלמידיו יכולים לשמוח בשמח"ת. אמרו: אף שהגר"א בעוה"ב "עוה"ב איז א גוטע זאך", מ"מ היה יותר טוב להיות בעוה"ב שיכול ללמוד תורה "לערנען תורה איז א בעסער זאך". (א"ה כמתני' דאבות ד יז יפה שעה אחת כו') אמר להם הגר"ח וואלאזינער שאה"נ "לערנען תורה איז א בעסער זאך" ויש להתחזק "לערנען תורה נאך און נאך", "מ"מ עולם הבא איז א גוטע זאך".
א' מבעלי המוסר שמע מישהו אומר "עוה"ז זה כלום", ואמר "אדרבא עוה"ז זה הכל!" צריך להכיר חשיבות עוה"ז כשמנצלים אותו לקיים "התקדשו..."
קודם כל צריכים לברר מתי זה היה.
רש"י ריש פ"ב כת' "ע"כ אני צ"ל שבתוך ימי אבל משה שלחם (-המרגלים)" שהרי המרגלים ישבו שם ג' ימים, וישכם יהושע הרי ד' וילינו שם הרי ה'. אף שכבר כתיב א-יא "בעוד שלשת ימים" צ"ל אין מוקדם ומאוחר.
ר' יוסף ענגיל בספר בית האוצר מסתפק האם אמרי' אין מוקדם ומאוחר בתורה בתנ"ך.
מרש"י הנ"ל מוכח שאמרי' כן בתנ"ך. וכן מצינו בירמיה כמה פעמים, למשל פרקים מא-מד, מעשה גדליה בן אחיקם, היו אחר החורבן שנכתב בפרק מה. גם עי' פסחים קיז. "כלו תפלות דוד בן ישי" (תהלים עב) ואמרי' אל תקרי כלו אלא כל אלו, וכת' מהרש"א שדרש כן כיון שעומדים באמצע תהילים ודוחק לומר בזה אין מוקדם ומאוחר, נר' כוונתו בזה דוקא ודוק אבל בעלמא בתנ"ך שייך אמו"מ. גם משאר ספר תהלים מוכח כן שהרי המאורעות אינם כסדרם. בברחו מפני אבשלום בפרק ג' ובמערה תפילה (בברחו משאול) בפרק קמ"ב וכהנה רבות.
משא"כ הגר"א מיישב כאן ששייך שיצאו המרגלים אחרי סוף אבל משה.
---
"התקדשו" פרש"י הזדמנו. במצודות מסביר שמדובר בהכנה רוחנית. ובאמת כל ענין רוחני צריך הכנה. בפרשת יתרו יט-? "והתקדשתם היום ומחר", כת' האוהחה"ק "קדושה לא תקדים אלא למזמין אותה... ומאמרם בזוהר באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא". וכ"כ הנצי"ב שם.
לכן אנו מכינים לשבת וגם מוסיפים עליו. וכן ענין הכנה לתפילה.
בכגון דא נעיין בעניין הכנת החתן ליום לופתו, מה שקורין אופרוף.
מעיקרא הו"א שאופרוף צריך להיות השבת שלפני החתונה, ואם עושים אופרוף לפני כן אי"ז ענין אופרוף אלא שמחה בעלמא. אבל מג"א סי' רפ"ב וביה"ל בהל' קרה"ת בענין החיובים בעלייה, כת' רק "השבת שמזמרין החתן" ולא כת' שצ"ל דוקא מיד לפני החתונה.
ר' גדליה שור היה אומר: "אופ-רוף" - קורין לחתן "לעלות" - ברוחניות. הוא הדבר אשר דיברנו, כל ענין רוחני צריך הכנה קודם.
"התקדשו" - הנה פירוש המלה קדושה צריך הסבר. מצינו שקדוש פירושו מובדל. קדושים תהיו - פרושים תהיו. אשר קדשנו במצותיו וצונו - כת' התוספות ברכה, שקדשנו היינו שהבדילנו מן הגויים. והסביר בזה הטעים שאין מברכים על מצוות בין אדם לחבירו, שזה שייך גם בגוים ואינו דבר שמראה אשר קדשנו.
מאידך מצינו קדושה שפירושו חיבור. הרי את מקודשת לי.
הוא הדין מילת "דעת". מצד א' - חיבור. "וידע אדם את קין". מצד שני - הבדל. "אם אין דעת הבדלה מנין."
הענין הוא, שחיבור אמיתי לדבר שייך רק עם הבדלה מדברים אחרים. למשל אם יאמר אדם שהוא אוהב את אשתו אבל הוא גם אוהב באותו מדה כל ישראל, אי"ז נקרא אהבה כלפי אשתו כלל. אהבתו לאשתו הוא אהבה מיוחדת של"ש לאחרים.
בקידושין ב: כתוב שלשון "קידושין" הוא "דאסרה אכ"ע כהקדש" - הבדלה. ותוס' שם כת' שפשוטו - "מיוחדת ומזומנת לו" - חיבור. ויובן ע"פ הנ"ל.
ואחרי שנשתדכו החתן והכלה הרי הקשר אמיץ וההבדל לאחרים מוחלט.
ר' פאם זצ"ל היה אומר שלפני שנתארסו אין לו לאדם להתפלל על שידוך מסויים רק להתפלל שימצא זיווגו. משא"כ אחרי האירוסין אין לו להתחשב אלא עם הכלה ויתפלל שזיווגו עמה יעלה יפה.
גם הלכה למעשה נקבע ע"ז. בענין אדם אשר מותר לבא בקהל רק בשעת הדחק, ושאלו הניחא החתן, אבל מצד האשה אי"ז דחק שתתחתן דוקא עמו. והשיב הסטייפלער שאם עוד לא התארס אה"נ אין לשום אשה דחק להתחתן עמו. אבל אם כבר נתארסו אז נחשב שעת הדחק גם להכלה.
"שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן" - היכן מצינו ששימח ה' את אדם הראשון? אלא הענין הוא שהקב"ה נתן לו לחזור על כל בהמה חיה ועוף ולא מצא עזר כנגדו, כדי שלבסוף יבין שאין אלא אחת שראויה לו, ולא יחשוב שיש אחרת יותר הגונה לו. השמחה הזו, הידיעה שהחתן והכלה ראויים זל"ז למעט כל האחרים, היא השמחה שמברכים להחתן והכלה בברכת שמח תשמח.
ויש שתי ברכות אודות יצירת האדם, יוצר האדם ואשר יצר את האדם, ופרש"י בכתובות א' כנגד יצירת דו פרצופים וא' כנגד היצירה הסופית, איש ואשה נפרדים. וקשה למה מברכים על יצירת דו פרצופים אשר היתה רק זמנית ולא נתקיימה, היה לנו לברך רק על היצירה הקיימת. התשובה הוא שרושם היצירה המקורי קיימת לעד, ואדרבה דוקא רוצים לברך החתן וכלה שיהיו כעין אדם וחוה דמעיקרא, שאז היתה ברור בהחלט שראויים זל"ז.
ברכת "שהכל ברא לכבודו" כת' רש"י כתובות ח. "אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם... זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין... כבוד המקום הוא...". הרי במצות בין אדם לחבירו יש פטור של "אינו לפי כבודו" ואילו בשמחת חתן וכלה כת' בפתחי תשובה יו"ד קמ"ד ד' בשם חות יאיר ר"ב שמצוה לת"ח לנגן בכנור לפני חו"כ, ע"ש וקובץ שיעורים כתובות יז דמוכח שהמצוה לשמוח חו"כ הוא מצוה בין אדם למקום.
יש ניגון ידוע "עולם הבא איז א גוטע זאך" כו'. ר' יעקב קמנצקי הסביר: הגר"א נפטר לפני שמחת תורה, ולא היו תלמידיו יכולים לשמוח בשמח"ת. אמרו: אף שהגר"א בעוה"ב "עוה"ב איז א גוטע זאך", מ"מ היה יותר טוב להיות בעוה"ב שיכול ללמוד תורה "לערנען תורה איז א בעסער זאך". (א"ה כמתני' דאבות ד יז יפה שעה אחת כו') אמר להם הגר"ח וואלאזינער שאה"נ "לערנען תורה איז א בעסער זאך" ויש להתחזק "לערנען תורה נאך און נאך", "מ"מ עולם הבא איז א גוטע זאך".
א' מבעלי המוסר שמע מישהו אומר "עוה"ז זה כלום", ואמר "אדרבא עוה"ז זה הכל!" צריך להכיר חשיבות עוה"ז כשמנצלים אותו לקיים "התקדשו..."
